לפעמים זה חודר לעצמות, אבל אף פעם לא לבטן

אני כנראה לא אבין אף פעם איך אנשים עוברים ממצב צבירה אחד לאחר. רגע אחד הם טוענים באוזנייך שהם אף פעם לא אהבו כפי שהם אוהבים אותך ורגע אחרי הם זרים גמורים. וזה לא שיש לי ציפיות מרשימות או תקווה שאנשים יתרוממו מהרצפה כמו עופות של חול או שהם יהיו אמפטיים ומתוקים בכעסם, רק שלא יהיו זרים. רק שיגידו לעצמם, לפעמים, לפני יומיים עוד ישנתי עם הבחורה הזאת וחיבקתי אותה חזק ואם אני רק אחזיק את התמונה הזאת עוד דקה אחת, אני אצליח להיות האדם שאני רוצה. הכי מרשימה בעיני התדהמה שפוקדת אותי בכל פעם מחדש כאילו לא פגשתי בהתנהגות הזאת יותר מידי פעמים כואבות. ולא משנה הסטאפ או השחקנים או העלילה, כל אלה זמניים. מה שנשאר קבוע הוא הנרטיב. רגע אחד ככה ורגע אחר ככה ואני קופאת לרגע כי הקור מגיע לעצמות, ולעולם לא לומדת לחסן את עצמי מפני האכזבה. לפעמים אני חושבת שהעולם מטונף, מטונף ברמה כזאת ששום קירצוף לא ינקה. לעד יוותרו המרצפות התל אביביות המשחירות, עם הרווחים הלא סימטריים והכתמים והצבע העמום והברק המשוער שלפעמים נדמה לי שמעולם לא היה שם.