כל החלומות דוהים בסוף, כמו כביסה שהושארה יותר מידי זמן על חבל. לפני חודשיים היה נדמה לי שמצאתי אהבה ענקית, את האהבה האחרונה, והיום אני קמה בבוקר, אף דמעה לא זוחלת במורד ושום חלל לא מחכה להתמלא, רק צביטה משונה בלב, שלא מצליחה להכאיב אבל מזכירה שיש שם צלקות. חלומות דוהים. שלי היו יותר מידי זמן בשמש.
ההסטוריה תשפוט אם עשיתי את הדבר הנכון. כרגע זה מרגיש נכון. איתי אומר לי אתמול שאני דגה את המוזרים, כאילו שיש לי חכה מיוחדת רק בשבילי. גם היא בשמש כבר די הרבה זמן, אבל היא לא דוהה. ובכלל, כמה שקרים צריכה זוגיות חדשה לשרוד, שקרים קטנטנים, לא מזיקים לכאורה, שקרים שהנפש אומרת עליהם - בטח היה כאן בילבול, מנסה ליישב את האושר הגדול עם תמרורי האזהרה הקטנים. לפני חודשיים הייתי אומרת כנראה - אף לא אחד, אסור ששום זוגיות תסבול אפילו לא שקר אחד, קטן ככל שיהיה, אבל גם עקרונות דוהים. שלי דוהים הרבה. הם היו צריכים לדהות כל כך עד שהייתי צריכה אילוסטרציה - ערב במיון, כדי לקבל הדגמה לחיים שיהיו לי. לחיים שאני לא רוצה בהם. הלואי שהחיים יפסיקו לדהות.