אם אלה החיים, לאן כולם נוסעים

כרטיסי טיסה משמחים אותי. הבטחה לארץ רחוקה. ימים ארוכים בהם אני אתלבט ללכת למקום יפה או למקום יפה יותר. ככל שאני מתבגרת, הטיולים שלי הופכים מרחיקי לכת יותר ויותר. לא רק במובן הגיאוגרפי אלא גם במידת ההעזה. אני תוהה אם מדובר בשחיקה וצורך מתמיד להעלות את סף הריגוש או פשוט באומץ. אני חושבת שהייתי קצת פחדנית פעם, נגיד אחרי הצבא, בשלב שבו רוב האנשים משחררים כל רסן, חשבתי שהעולם גדול עלי, שאני לא אהיה מסוגלת להסתדר והלכתי לעבר ההחלטה הבטוחה ביותר שיכולתי לעשות אז - ללכת ללמוד. משונה שעבור אנשים אחרים, התפיסות האלו הפוכות אבל בשבילי לימודים היו החלקה בה הרגשתי בנוח. אבל עכשיו מתחשק לי לצאת לטיול שאחרי הצבא ולא לחזור ממנו עד שלכל הפחות תתחלף ספרה במניין שנותיי. במקום זה יש את החיים וזה.