חדשות טובות מתערבבות בבשורות אחרות, אבל איך שלא מסתכם היום, הוא מגיע בסופו אל אלף, כמו צל שדולק בעקבותיי. בתיקיית התמונות נותרה תמונה בודדת מרגע מקרי. מי בכלל ידע שהיא שם. אני רוכנת אל המצלמה והוא מסתתר מאחורי וגם בהסתתרות הזאת אין בה כדי להחביא חיוך שדוני. ושוב אני מוצאת את עצמי אומרת, זאת רק תשוקה, הניחי לזה. אין ממה לברוח. תני לה להשיג אותך אבל אל תתני לה לנצח.
אני אוהבת אנשים עם תשוקות, אבל התשוקות שלהם רודפות אחרי כמו וירוס מדבק, והנורמליות מדבירה אותי כאילו הייתי חרק במנוסה. את כל זה אני אומרת לשין בדרך חזרה ומסתכלת במראה הצידית ברכב רק כדי להיזכר בברק שאני מחפשת. אבל זו מלכודת שאין ממנה מוצא. הנסיעה ביולי הפכה ברגע אחד לדבר סופי ומוחלט וההתרגשות מתערבבת בצל של פחד וכבר עכשיו מתכייח לו געגוע. והבחור ללא אות ושין ששמח בשבילי אבל אז אומר יש לי פתאום חרדת נטישה וגיל שנע בעקביות על כל קשת הרגשות האפשרית, כמעט כמו מטוטלת שלא יודעת אחרת. ויש את איילת שנוגעת לי אל הלב נורא. העולם החליט לפרוט לי היום על כל המיתרים. גם לי יש פתאום חרדת נטישה. ורק התשוקה העקשנית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה