באופן מפתיע אלף לא שכח. שלח סמס לקוני מזל טוב וזה וחתם בשמו, אולי למקרה שכבר מחקתי את מספרו מספר הטלפונים. יום הולדת הוא סוג של יום טראומטי בשבילי, אני חושבת שמוטב יהיה לו יכניסו אותו לרשימת האסונות החמורים שפוקדים אנשים בתאריך ידוע מראש ובמחזוריות קבועה. ביום ההולדת האחרון רבתי עם אדון כלום וסירבתי לשתף פעולה עם ההפתעות שהכין עבורי. במקום זה נכנסתי למיטה בשעה שבע בערב ונרדמתי עד למחרת, בתקווה שהיום יהפוך להיסטוריה מהר ככל שניתן. כדרכי עם טראומות, אם יום ההולדת הנוכחי ביקשתי להפוך ליום שבו אני שולטת. זר לא יבין זאת, אני חושבת לעצמי לפעמים, אבל אסור לי לנהל את חיי בציפיה שיעשו עבורי דברים. אני מוכרחה לנהל את האושר שלי לבד. איילת אומרת שאני הבן אדם הבריא ביותר בנפשו שהיא מכירה, אני חושבת שאני הבן אדם עם הכי מעט אמונה שאני מכירה, גם באחרים אבל בעיקר במציאות. הפסקתי לקוות שמישהו יטרח עבורי, שלמישהו יהיה חשוב מספיק לשמח אותי גם על חשבון אי הנוחות שלו. הפלוס הוא שאין הפתעות. את ההבטחות שלי לעצמי אני יודעת לקיים וכשאני לא מקיימת אותן, יש לי לכל הפחות ידע מוקדם לגבי העניין. המינוס הוא הבינוניות או הרדידות הרגשית שמלווה את העניין. לא חשוב כמה אני אהנה בחברת עצמי ובחברת הדברים שבחרתי לתכנן עבור עצמי, זה כנראה לעולם לא ישווה להנאה שמפיקים בחברת אנשים אהובים. אז יומולדת וזה. אולי זו השעה להזכיר לעצמי לא לוותר עליהם.