במורד הגרון מתחלקת מועקה

שוב הפסקתי לכתוב. לא טוב. דברים מצטברים, דפים נערמים והמחברת נהיית כבדה מידי מרגע רגע. יש נקודת אל חזור במשקל המחברת הזאת, מעבר לו היא מפסיקה להתרוקן והמשקל שלה הולך ונערם על הלב. וכדאי לשפוך אותה, כי אני בניגוד לשיר, לא אוהבת יותר מיום ליום, אם כבר אז אני פוחדת יותר מיום ליום ומחזיקה את עצמי חזק יותר ויותר שלא להיכנע לפחדים שלי. אתמול רבנו בפעם הראשונה, אני והוא. אני לא חושבת שאקרא לו יותר בשם שלו כאן. רק "הוא". רבנו על משהו טיפשי, והשלמנו אחר כך. נדמה שזה כבר מאחור, אלא שמשהו נסדק באידיליה היפה. אני אומרת לעצמי שזה בסדר, זה היה אמור לקרות מתי שהוא, האידיליה לא יכולה היתה להימשך לנצח, באיזשהיא נקודה נכנסים החיים וזה, ולא צריך להתפרק מזה, ובכל זאת, משהו מתגלגל לי במורד הגרון. מועקה.