לעולם בעקבות השמש

אחרי שלושה שבועות ויום אני מתקפלת חזרה אל עצמי. הייתי צריכה שיגיע המשבר הראשון, הצפוי, הידוע, זה שמוכרחים להתכונן אליו ועוד לפני שהוא קורה, אומרים בלב שהוא עוד יגיע וצריך לזכור שלא קרה כלום, שאפשר לחצות את המים שרק נראים קצת סוערים ושלא חייבים להתפרק, ובכל זאת. אני מרגישה כמו תינוק שצועק את הצעקה הראשונה שלו ונמלא פליאה מכל היופי מסביב, ופוער את עיניו מהיכולת לראות ולשמוע ולחוש, ונדהם מכמה תנועה יכול הגוף הזעיר שלו להפיק, אבל אז מגלה שהנשימה היא עבודה קשה. אולי בכל זאת אין קסמים.