קופסת האותיות

אלף הוא חומר נפץ. כן. אלף. שעבר עכשיו אל קופסת האותיות. המצאתי אותה כדי לשמור על עצמי ודרכתי עליה כל כך הרבה פעמים בשלושת השבועות האחרונים.
זה לא היה רע, אפשר להגיד בשקט שהיה אפילו טוב. טוב מאוד. אינטימיות מזוקקת חסרת חומות. העולם התבטל לרגע. אבל זה היה טוב כל עוד נמשכה האידיליה, כל עוד לא עמדו בדרך מפלצות קטנות וסתמיות. אנשים לא מנהלים קונפליקטים בדרכים שלי. לפעמים זה מבהיל אותם לדבר ואלף הוא חומר נפץ, דליק כל כך שעצוב לי בתחתית שמתחת לתחתית של הבטן. כשאומרים לו שמשהו מפריע הוא אומר "אני לא בסדר". ואני אומרת לו אתה בסדר גמור, זה לא סותר את העובדה שמשהו מפריע לי. וזה כמו לדבר לילד שאפשר לראות בעיניים שלו שהוא לא מבין את השפה הזאת. ולי אין שפה אחרת. אין לי דורותי אחרת. כשאני נפגעת אני סוגרת את כל הדלתות אלי. לפעמים אני נאבקת בזה אבל אז רואים את המאבק ואני לא יכולה לעבוד על אף אחד. אני לא בנויה לזוגיות סוערת, אני זקוקה יותר מהכל לשקט והאנשים שיכולים לתת לי שקט לא יכולים לתת לי את הדברים האחרים שאני זקוקה להם. וזה עצוב לי בתחתית של התחתית של הבטן, בשכבת התאים הכי פנימית בלב, בתאי העור שמתחת לתאים שמתו. הנה אני עומדת מול אדם שמרגיש לי אמיתי כל כך ונכון כל כך ושונה מהכל ודומה לכל הדברים גם יחד ואומרת לעצמי, אני לא אעמוד בזה.