הדחיינות שלי אינה יודעת גבולות. נשארתי עם הישורת האחרונה של הכתיבה ואני לא מצליחה להתרומם. בכל יום אני מתעוררת ובוהה באותו פייל. מתקדמת בקצב של שורה או שתיים ליום ושונאת את עצמי בקצב הולך וגובר. לפני השינה אני אומרת לעצמי מחר יהיה אחרת, אני אקום ואתחיל לכתוב ישר. נשארה לי רק קוסמטיקה ולדוג כמה רפרנסים. אבל הים הוא ים סוף ואני פחות טובה בלקרוע נהרות וזה.
המשבר עם אלף עבר. גיליתי משהו לא נעים על עצמי. זה ממשיך להדהים אותי שגילויים חדשים יכולים להמישך אלי מהתיקרה יום אחרי יום. בערך בגיל 26 נדמה שזה כבר לא יקרה והנה. אני חושבת על עצמי למשל שאני בחורה לא רכושנית או קנאית לגברים בחיי. המסר המילולי שאני מעבירה הוא משהו בסגנון "אני מסבירה את הגבולות שלי ולא אומרת לאנשים מה לעשות, אני סומכת על בני הזוג שלי ולא מניחה שיש להם סיבה לבגוד באמון שאני נותנת בהם ובאופן כללי אם הגעתי למצב שאני צריכה להגיד למישהו שהוא הגזים, אז משהו מאוד לא בסדר". בדרך כלל זה עובד, אולי כי רוב הגברים בחיי היו מסונכרנים עם הגבולות שלי. מצד שני, אני לא בטוחה שזהו המסר הלא מילולי שאני מעבירה. יש דברים שלא נכנסים לתיאוריה הזאת ואני נעלבת מהם ויש חוסר הלימה רציני בין המסר המילולי ללא מילולי. זה דוחה בעיני ומרגיש תלותי ולא הדבר שאני רוצה לחיות לאורו. אני באמת רוצה לסמוך על אנשים סביבי. לפעמים זה אומר שצריך לחשוק שפתיים ולהזכיר לעצמי שלא את כל המחשבות שלי הנבטתי לבד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה