מחשבות על פקמן

השמחה עוד מוקדמת ועדיין. שלחתי את התזה ועכשיו היא הבעיה של מישהו אחר (הו! היא כל כך הבעיה של מישהו אחר, אני חוזרת ומשננת באוזני), במקרה הזה, של המנחה שלי. השעה 23:00, שעה מוקדמת במונחים מקומיים, ואין לי קובץ שבעיני רוחי רודף אחרי כמו פקמן קטן. רודף למיטה. רודף למקלחת. רודף אחרי ברחובות. רשימת הדברים שהשארתי בינתיים בצד אמורה לגרום לי להחוויר ולהחזיר אותי למצב הקונכיה שהייתי בו. ובכל זאת, בשניה הזו ממש, אין שום דבר. הקובץ הלך. נסע לארץ רחוקה ועד שלא ישוב, ממורקר וזורח באור יקרות, אין יותר פקמן.