לפעמים עוברת לי בראש המחשבה על איך זה שנכנסתי מלכתחילה לקשר עם אדון כלום והאם זה אומר שאני מוכרחה להידפק כדי לברר את הגבולות של עצמי. פעם אחת הכלום סיפר לי שהיתה בחורה שסירבה לצאת איתו בגלל שיש לו ילדות. הסיפור הזה ניקר לי בראש תקופה כל כך ארוכה. שאלתי את עצמי איך זה שהגבולות שלי רחבים כל כך, איך זה שעוד לפני שהתחיל משהו עם כלום, לא אמרתי לעצמי, אולי לא כדאי שאני אתחיל משהו, אולי כדאי לי להישמר מפני הצער העתידי, הרי יכולתי להעיד על עצמי כבר אז שבחור בן יותר מארבעים עם שתי ילדות זה לא ממש עסק בשבילי בטווח הארוך, ובכל זאת קפצתי למים, רק כדי לגלות אחרי שנתיים שהלב שלי באמת לא עומד בזה, שהצער, שיכולתי לדמיין מראש, גדול אפילו יותר מהדמיונות הכי פרועים שלי. וגם כשכבר זיהיתי את הצער, חייתי איתו תקופה ארוכה מאוד לפני שהייתי מסוגלת ללכת. שנה שלמה חזרתי הביתה לבית שכבר לא היה שלי, לחיים ששנאתי, לבן זוג שכבר לא דמה לאיש שבו התאהבתי. וכל הזמן אמרתי לעצמי, יש אנשים שהסף שלהם אחר, שעומק הסבלנות שלהם אחר, נכון יותר, שומר יותר, ולמה אני לא.
כבר יותר מחודש שאני ואלף יחד. עברנו את מחסום השבועיים, את מחסום המריבה הראשונה, ושליו לי מאוד. ומרגיש לי נכון וטוב. ובכל זאת - אלף חולה. לא במחלה שמתים ממנה, לא במחלה שרואים, אבל בכזאת שיש לה השפעה ממשית על היום יום. לפעמים יותר ולפעמים פחות. זה לא מצריך ממני הרבה למעט אמפתיה והתחשבות וכשהוא אומר לי שהוא יודע שזה סוג של עול, אני עונה לו שזה יהיה מתנשא מצידי לחשוב שהמחלה שלו היא העול שלי. ובכל זאת, חולפת לי בראש המחשבה, האם זה דומה? האם מישהי אחרת באותו מקום היתה אומרת לעצמה, בואי לא ניכנס לזה? בואי נישמר? יש באלף כל כך הרבה דברים מקסימים. מעט מאוד מהם מצאתי באנשים אחרים, ואת כולם יחד אף פעם לא באדם אחד. האם ראיתי דברים מקסימים גם באדון כלום? כאלו שהסיטו את המאזן לחיוב למרות כל המינוסים? ואם כן, אז איך זה שבראי הזמן, אדון כלום נראה לי כמו כלום שעדיף היה לו לא קרה כלל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה