פרה-אפילוג

עברו כמעט חודשיים ונדמה שחלף הנצח. הספקנו לדבר על אהבה וילדים וחתונה. לא חתונה כשלעצמה, אלא אחת כזאת עבור הויזה שהוא יצטרך לקבל כדי לעבור איתי לארצות הברית עוד פחות מחצי שנה. ועברו רק חודשיים. אלוהים, אני אומרת, רק חודשיים. והוא מבקש ממני לבוא איתו למרפאה ולשיננית ולרואה החשבון, רק בשביל להחזיק לי את היד לפני ואחרי והזמן שלי איתו הוא בור ללא תחתית. והוא אומר שאין לו מה להסתיר ממני ומשנן באוזני את הססמאות שלו ואני כועסת ואומרת לו שיפסיק עם זה, כי זה לא מצחיק אותי, כי כל כמה שהוא כל כך מונח לפני, העולם שלו נסתר ממני והפער ביננו עמוק מהתהום שאפשר להעלות על הדעת והתלותיות שלו מפחידה אותי ובכל דבר נפלא, יש איזו עצם אפלה שאני לא יודעת לשים עליה את האצבע ורק מפעם לפעם, בשניות המעטות שבהן אני לא איתו או לא עושה דבר מה אחר, אני חושבת לעצמי שהדבר הזה שאני נמשכת ונשאבת אליו הוא גם מה שמפחיד אותי למוות. עוד שבוע יהיה חודשיים ואני שוב נעלמתי כאן ובעוד אי אילו מקומות שאני עוד לא יודעת למפות ועכשיו כתבתי לו סמס. אני לא מסוגלת יותר.