מתפקע לי הלב עד שאני לא מצליחה לנשום. ולא לאכול. אני מתעוררת בבוקר ורוצה לעטוף את עצמי בשמיכה ולהישאר שם ערה לנצח-זמן כדי להישאר עם ההתפקעות הזאת מבלי שיהיה צריך לחלוק אותה עם מאמרים ועבודה וכסא ומחשב. מבלי שאצטרך לדבר עם העולם ולתת לה שמות שיסגרו אותה בקופסה. זה נצח שנמשך שבועיים.
ככה זה צריך להיות, אומר לי אתמול ש. ככה בדיוק זה צריך להיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה