אני וג. חזרנו לכתוב את הדוקטורט יחד. ברחוב אחר כך אנחנו מלווים זה את זו שוב ושוב, עם המחשב ביד והאופניים באחרת, והוא אומר לי אם היינו בתיכון היו אומרים שג. ודורה חברים. וזה מצחיק אותנו. ואני מקניטה אותו על החצי השנה הארוכה שבה הוא חיכה שאני אנשק אותו, והוא מוסיף - אולי אני לא צריך לשאול, אבל אין לך תחושה של פספוס? ואני עונה לו שבטח, בטח שיש פספוס, ושאם זה היה קורה קודם, היה לזה סיכוי. אז למה לא עכשיו? הוא ממשיך, ברגע נדיר של כנות, שהולך ומתרחב ביננו, ואני עונה כי עכשיו אלעד. וזה מרגיש נכון, בכל כיוון שלא מסתכלים, וזה נכון גם בשבילו, והוא מחייך, ואומר, לא נורא, לפחות נשארנו חברים, ומתכווץ לי הלב, ומתרחב באותה השעה.
ועם אלעד אני מציירת גבולות. אני אומרת לו למשל. קצת התעייפתי מהשיחה הזאת בטלפון. אני לא נורא אוהבת לדבר בטלפון וכבר לפחות עשר דקות אני לא אומרת שום דבר אז תנסה להיות יותר רגיש, וכמה הקלה יש במשפט כל כך פשוט וכמה שאין כעס. ואיך שזה תיקון לשמוע אותו אומר. בסדר. אני יודע. הייתי צריך לראות קודם, ואיך שמתפזר חום בבטן כשאני מתארגנת לשינה, לבד, בפעם הראשונה מזה שבוע וחושבת כמה הייתי רוצה להניח עליו עכשיו את הראש, ולהתעורר שוב באמצע הלילה ולצחוק נורא מכלום ולתמוה שוב על איך שרק לפני שבוע הכרנו ואיזה פלא כל הדבר הזה שקורה לנו.
אני מרגישה אהובה מאוד ואני מרגישה שאני מצליחה לגעת באנשים סביבי, ושהפעם יש סיכוי אמיתי. יש לי סיכוי להינצל, אני יודעת. ועל איך שהצמחתי מילים, בגיל קצת פחות מ-32, כי הגיע הזמן, להגיד לאנשים דברים ולתת להם מקום אצלי בלב ומרווח בנשמה וכמה אנשים הפכו דבר קרוב כל כך ואיך הרדיוס של חברים הולך ומצטמצם להיות סוג של משפחה. ושהמשפחה שבחרתי לי מתוך המשפחה שלי מתרחבת לחברים. ושעוד לא מאוחר לשום דבר. עוד לא מאוחר ובחרתי טוב. איזו הקלה.
2 תגובות:
חיפשתי משפט מהשיר של מאיר אריאל בגוגל. הגעתי אלייך ולפוסט הזה, לפי התאריך לפני שנה כמעט הרגשת ככה( כמו שהרגשת) יצקת את זה במילים.
זה נגע בי
לא אספיק לקרוא עוד רשומות שלך עכשיו כי יש לי מבחן ענק על הראש. אבל עשית לי חשק לחזור זה בטוח.
תמיד טוב להתחיל ממאיר אריאל :)
ברוך הבא. אני אהיה כאן גם אחרי המבחן שלך
הוסף רשומת תגובה