ומיץ של תפוחי זהב. וחורף ורגל קפואה שאני טומנת בעומק הפרווה של חתול ישן. סידרתי היום, הייתי זקוקה לסדר אחרי הרעש, הורדתי את הבגדים החמים מלמעלה וההתעטפות בהם הזכירה לי את נובמבר. כאילו לחודש הזה אישיות משלו. גם ג. הישן וגם אדון כלום התחילו בנובמבר. איש איש והבטחותיו. אני, וההבטחות שלי, הפחדים, הכמיהות. אני מזכירה לעצמי ללכת לכת ולנשום ולזכור שזה רק הסתיו והנוסטלגיה באויר והחיבוק שנובמבר מביא איתו. מוזר קצת - שתמיד מגיע חיבוק בנובמבר שמרחיב את הצלעות אבל גם מושך את הסרעפת עד למעלה. אני קוראת בלוגים ונעצבת מהם. אתמול שמעתי סיפור שהתחיל מצחיק נורא ובאמצע הפך לנורא ורק מהדיסוננס בין הצחוק לזעזוע רציתי לבכות. וכל זה בגלל? האופציה לזוגיות שפתאום דופקת בדלת? לא הייתי מוכנה הפעם. אני אף פעם לא מוכנה. השאיפה הרחבה שלוקח הלב תמיד נסדקת לפני שיוצא האויר. אלעד הוא כולו קסם וטוב. אני לא רוצה לפגוע בו או באף אחד. אני לא רוצה להיכנע למקומות האפלים שלי. אני רוצה לתת לזה הפעם סיכוי אמיתי וטוב ואני פוחדת מעצמי.
ומשהו מוזר כזה
לוחץ דומם על החזה
לוחץ קורע ודורש
הלב רוצה להתעטש
"דצמבר"
מילים: נתן אלתרמן
לחן: משה וילנסקי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה