ולרגע יכולתי לנגוע בקצה הכאב האפור

ש. מנשק מדויק ואלוהי. כשאנחנו מגיעים אלי אנחנו משתהים עוד רגע למטה והוא אומר לי נשקי אותי. אחרי שאני אנשק אותו אנחנו נלך הביתה, איש אישה והבית שלהם. נעים עם ש. שום דבר לא מחייב, הוא מצחיק אותי עד דמעות, יש ביננו פינג פונג מושלם של שנינויות. אנחנו מדברים שעות וקוראים אחד לשני בובי בציניות. ש. הוא החבר הכי טוב שלי ואני יכולה להתנשק איתו והכל עדיין עומד על כנו, ויש לו גם זיפים קטנים בני יום והוא עייף מאוד אבל משהו מתעורר בו כשאני רוכנת לנשק אותו ממרומי המדרכה. הוא מחזיק אותי חזק בדיוק באגן ואני נצמדת אליו הכי קרוב שאפשר. נעים, הוא מסכם לרגע וחוזר לנשק אותי לאט ובמדויק. לפני כמה זמן הוא טען באוזני בקול הנעים הזה שלו שאני הנשקנית הכי מוצלחת שהיתה לו, כשניסיתי לגייס קצת פרטים, הוא אמר בפשטות, לא יודע, את מנשקת מכל הלב. אז בדרך היום הוא אמר משהו על זוגיות, משהו על בלי ולהרגיש עם ואני צעקתי לו מעבר לרעש של הרוח והאופנוע שזה טו מאצ', ש. זה טו מאצ', ובתוך כל הרעש הזה הוא שאל מה נבהלת? ואני אמרתי לא נבהלתי, רק זה טו מאצ', בוא נדבר על דברים שמחים יותר. על איך זה נגיד שהלב עוד פועל.