היום בתחנת אוטובוס בדרך מהמכון הביתה נזכרתי בפעם ההיא בגואטמאלה שהייתי נורא חולה והוא הלך לחפש לי מרק עוף. זו אחת הפעמים הבודדות הללו שאת מרגישה זוועה בקצה העולם אבל יודעת שמישהו דואג לך, ויש בזה נחמה מתוקה, להרעיף את כל כובד משקלך בבטחון גמור. יום קודם טיפסנו על פסגת הר געש. 4000 מטר או אולי יותר, וככל שהחמצן התדלדל ראיתי אותו כומש לצידי, אתגרים פיזיים עוררו בו חרדה. בפעם אחרת שהיינו בירדן נכנעתי לחרדה שלו ואחרי לילה בשטח במקום להמשיך במסלול המקורי, חזרנו אחורה אל הציוויליזציה, עד כמה שאפשר לקרוא כך למה שהיה מעבר לשיחים ולסלעים שגדלו פרא בתוך הנחל ומחוצה לו. בפעם ההיא בגואטמאלה לא הייתי כל כך אמפטית, רציתי לטפס על ההר, רציתי לראות את העננים והחרדות שלו הרגיזו איתי, לא הבנתי מה הסיפור, זה היה אמור להיות טיפוס של חצי יום אבל עוד לפני שראינו את הפסגה באופק הוא אמר שהוא לא מסוגל. התעקשתי, כעסתי עליו, על הויתור שלו לעצמו, בזתי לפחד שלו, ודישדשנו את הדרך למעלה, מנסים להדביק את הקצב של שתי הגרמניות שקיפצו לפנינו כאיילות. מתישהו באמצע הדרך הוא התרצה, אפילו הודה לי על ההתעקשות. בסוף הגענו אל העננים. הוא געש מהתרגשות אבל בשבילי כבר לא היה שם הרבה חמצן ואני זוכרת שרק רציתי לשכב ולא לזוז, תשושה מהמאמץ ויותר ממנו, תשושה מהמאבק להחזיק מישהו אחר בחיים. יום אחרי שקעתי לקריסה מוחלטת. בהתחלה חשבתי שאלו היו רק השרירים, אבל אלו היו השרירים של הלב שנרפו והשרירים של החיים שנמתחו יתר על המידה.
אחר כך נזכרתי במרק-עוף שאכלתי בניו יורק. כמעט שלא אכלתי ביומיים הראשונים בגלל הג'ט לג אבל אז באמצע היום, בסאבווי, פתאום התנפל עלי רעב עצום. רגע אחד הייתי עירנית ולא רעבה ורגע אחר הייתי מוכרחה לאכול אחרת אתעלף. ואני זוכרת אותי גוררת את התחושה הזאת במעלה המדרגות אל הרחוב, מפחדת פחד אמיתי להתעלף פתאום באמצע הרחוב הסואן ונכנסת אל המקום הראשון שראיתי. והיה להם את המרק ההוא, בדיוק אותו אחד מגואטמאלה. הטעים ביותר שאי פעם אכלתי.
וככה בתחנה, עדיין מחכה לאוטובוס שהמשיך לא להגיע, חשבתי לעצמי, איך הוא עדיין מסוגל, להאמין בכל ליבו, שהיה רע לתפארת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה