לבבי התרגל לעצמו ומונה במתינות דפיקותיו

שישי בצהריים, אני לוקחת את הלפטופ החדש ונודדת לסטריטס. יש לי חיבה למקומות שאפשר להיבלע בתוכם. אני עולה לקומה השניה ופונה אל השולחן היחיד שנותר פנוי. פתאום מנופפת לי לשלום מיטל, מי שהיתה חברתו הטובה של ג. נדרשות לי עוד כמה שניות להבין שמולה יושב ג. ולא אחר. משונה. אנחנו אומרים שלום, ג. מושיט לי את ידו ללחיצה רשמית מידי, רק בדיעבד אני חושבת שאולי גם הוא היה מובך. מאז שנפרדנו ועד עכשיו, כבר כמעט שלוש שנים, מעולם לא נפגשנו באקראי למעט פעם או פעמיים בחדר הכושר שחלקנו שנינו לתקופה קצרה. בפעם ההיא ג. שאל אם אני רוצה להמשיך את הפטפוט בקפה החביב על שנינו, עניתי לו שאני לא לבד. באותו היום היה איתי בחדר כושר אדון כלום ומאז הוא נעלם. בנקודה מסוימת אני חותכת את השיחה המקרטעת שניסינו לנהל באיזו אמירה סתמית והם מצידם אומרים "אנחנו תכף הולכים". בלית ברירה אני יושבת בשולחן היחיד הפנוי, גב אל גב עם ג. הנה חלפה לה השלווה המתוכננת, אני אומרת לעצמי ומנסה בכל זאת לעסוק בענייני. אחרי כמה דקות ג. מתחיל לפטפט איתי, אני משתפת פעולה ולרגע השיחה קולחת כמו פעם. כשהוא עוזב, אני מסכמת לעצמי שהיה נחמד אם היה נשאר, שוקלת אפילו לסמס לו, ואז מזהירה את עצמי לא להתבלבל ולא לבלבל אף אחד.