זמן צהוב

הזמן הזה מכביד ונדמה שאין אשם אחר במצב למעט השעה. הימים שלי התהפכו. אני עובדת עד חמש לפנות בוקר ומתעוררת באחת. המנחה שלי טוען שזה בגלל שאני צעירה. אבל אני דווקא מרגישה זקנה מאוד. כאילו עברו עלי חיים שלמים וכל האנשים האלה מסביב במרחק דור ממני ורק אני יודעת. המחסור במלתונין מלווה אותי כל היום, יש לי בחילה קבועה וחוסר תיאבון ובאמצע הלילה רעב עצום. אני עדיין בשעון ארצות הברית אבל לא בגלל הג'ט לג שחלף, כדרכם של דברים, אלא בגלל שכך המוח שלי במיטבו והשינה בימים מרחיקה אותי מכל אינטרקציה אנושית מכבידה. והיות והשעון הוא אי של זמן רחוק מכאן אפשר שהבדידות מחלחלת לי לתוך העצמות. לפעמים נדמה לי שהיא עור שני. מבחירה, בתוך ההמון, אפילו בתוך חיבוק, אני אי של פוטנציאל לא ממומש.