עיסוק בכתיבה הוא תהליך איטי של שנאה עצמית. איך שלא מסובבים את זה, גוססים לאט ובסופו של יום נשארים עם איזה דף וכמה מילים שרובן נכתבו כי פשוט היה צריך להפיק משהו, שהלב לא ישקע לתהומות, אבל זה אף פעם לא טוב מספיק. זה גם אף פעם לא כיף מספיק כדי לקרות מעצמו. כדי שכתיבה תהיה מהנה חייב להיות לה מנוע פנימי, איזה גפרור שמתחכך בעצמו על בסיס קבוע ושומר שיהיה חם. עברית עושה לי את זה, מוזיקה, גלידה ביום חם על חומה בשולי הכביש, שדרות רוטשילד באמצע הלילה, אחרי שהחושך נמס ושאריות של צבע אדום נשארו לקשט את המדרכות, אנשים שאני אוהבת. כל השאר מסרס, כתיבה באנגלית היא מאבק, כתיבה מדעית היא עבודה ולא משנה כמה אני אוהב את העבודה שלי.
ביום סביר כזה שבו אני מצליחה להודות בערך שבאופן יחסי ההספק שלי היה פחות מגרוע, אני מצליחה לראות מה זה עושה לי.את הנדנדה שמתיישבת לי בלב, הכבדות, אני שוקעת לתוך איזה ביצה טובענית שבמבט למעלה נראית כמעט לא קשורה לחיים שלי, למה שקורה בהם. ובאופן אבסורדי אני מעדיפה את המקום הזה על פני הניתוק הרגשי, כאילו שיש רק שני צדדים לקרוסלה, וצריך לבחור למעלה או למטה. היום מתחשק לי החלק שבו יושבים על הקרוסלה במאוזן ומפמפמים את החצי גלגל ששתלו למטה, בלחיצות קטנות ומסתכלים בעיניים של האיש ממול ושומרים לא לטפס וגם לא לצנוח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה