וזה לא משנה. אני לא משתנה. השמים רחוקים.

לרוב אני מבינה לליבם של אנשים שמשתדלים לעשות הכל הפוך. במידה מסוימת אני נמשכת לכיוונם כמו עש לאור, ואולי יותר כמו אופנוע אל קיר המוות. אני מוצאת בהם נחמה. לידם אני מרגישה רגילה, לידם אני יכולה להבחין בשובבות שבלעשות דברים אחרת, באינדיווידואליזם, בחופש לבחור, במקום באאוטסיידריות ובכמיהה לנורמלי הרדוד והנפוץ רק כדי להרגיש שייכת. מה שאני לא מבינה, זה את הנקודה בה לעשות ההפך הופך לעקרון מקודש. אין קודש בלשחות נגד הזרם. מלחמות זה דבר מתיש וכמעט תמיד משלמים מחיר כבד על ההגעה לקצה, אם בכלל מגיעים אליו. אז נראה שאחרי הכל אלעד ואני לא נפגש. כי בעצם כבר נפגשנו, בנקודה שבה לרגע הרגשתי נורמלית ואחריה מתחתי את הגבול בין שובבות לסתם ילדותיות.