לא יכול כל החושך לכסות

ג. ואני מדברים בכמה זמן, אומרים: לא כתבתי מילה. ג. הוא כרוניקה ידועה מראש, הוא הרבה יותר לחוץ ממני לסיים את הכתיבה אבל הוא מבלה את ימיו בבטלה. לפעמים נדמה לי שזו בטלה רק לכאורה ושבעוד כמה זמן הוא יגיח עם חוברת כרוכה ויגיד, כן בסוף כתבתי, כי נדמה שיותר משהוא זקוק לתחושת ההצלחה הוא זקוק להתלוננות. ניסינו לכתוב ביחד פעם אבל לא רק שהוא לא כתב אלא גם הפריע לי, ממש טרח לעשות זאת בגלוי וראה בזה הישג, כי יותר משהוא היה מתוסכל מחוסר ההצלחה שלו, הוא שמח על היכולת לחלוק אותה עם מישהו. ג. הישן היה מצקצק וקורא לזה הזדהות השלכתית. אני רוצה להסתכל על דברים מבלי להיזכר איך הם היו נראים בעיני רוחות רפאים מן העבר, כי אם לא די בכך, אז באמצע הלילה נפל ברעש גדול מין מתקן סולרי קטן שאמור ליצר קשתות. קיבלתי אותו במתנה מאדון כלום ומאז הוא מחובר אל דלת המרפסת ומעולם לא הפיק קשתות, מין מטאפורה אכזרית לאדון כלום האמיתי. התעוררתי מהרעש ונעצתי מבט ממושך בגוויה המוטלת על הרצפה. היא עדיין שם. הבחורים בחיי רודפים אותי. אני רוצה בוקר או לילה מבלי שיתנפלו עלי תזכורות. עם כל כמה שהשלהבות האלו נרעדות אני רוצה שיבוא החושך ויוכל לכסות. אני רוצה לישון בלי לחלום. את החלומות אני מעדיפה להשאיר למציאות.