כמו אבן מתגלגלת שעומדת במקום

עם השנים אני ננעלת, כמו בדלתות הישנות של תל אביב, נעילה כפולה ובריח וגם בזה אין די. ככל שאני נפתחת לעולם יותר, אני מתכנסת לפינה אפלה יותר בעצמי ומסתירה את הדרכים אליה, אי אפשר למצוא אותי. לפעמים אני אפילו מחפשת את עצמי, מחפשת שעות. בסוף יוצאת לרגע אחד האישה ההיא, מציצה מחור הדלת, אומרת, זאת אני שגרה כאן, אולי אשוב. אל תבני על זה.