הלב שקפא הפשיר

הכי הרבה זמן לוקח לי - למצוא את האיזון הנכון בין לצאת מגדרי בשביל אחרים ולזכור שיש גם אותי. זה לא קורה לי עם העולם כולו. למעשה, עם העולם בכללותו אני מתנהלת במאוזן באופן יחסי, שומרת על גבולות ברורים וערה מאוד לאינטרסים של עצמי, אבל לא עם אנשים קרובים, ששם מתבלבלים לי הגבולות ומתערערים לי הרצונות, כמו עם ר' למשל בנסיעה להודו, שהסתיימה בהתפצלות מלווה במפח נפש אבל גם בשבועיים של טיול לבד, חופשי ממחויבויות ולכן גם נקי, למצוא בעצמו הנאות קטנות, בחירות שלמות, רצונות אותנטיים. גם הנסיעה לפוסט דוקטורט עם ד' מעלה את אותו קונפליקט. בשביל ויזה אמריקאית צריכים להיות נשואים או לפחות חתומים על אי אילו ניירות. זה גדול עלי, בלי קשר לד'. זה היה גדול עלי גם עם אדון כלום אחרי שנתיים ביחד, וזה נראה לי אבסורד עד כדי מגוחך עם אלף שנכשל כשלון חרוץ בקריאת המציאות. זה גדול עלי באופן כללי, אין לי עניין מיוחד להתחתן. טובים לי חיי ללא מסמכים. אז בתוך בליל הדילמות האלו, אומרת לי א' היקרה, אז שיגיע עם ויזת תייר, בלי אישור עבודה. זה לגיטימי, תוכלו לבדוק, בלי לחץ, בלי התחייבות מכבידת לב וניירות. והיא צודקת. ומשהו בהצעה הכה פרקטית שלה מחלחל גם אלי ואני אומרת לו את זה, והוא אפילו שמח על הורסיה המעודנת שאני בוחרת לנו ועל היכולת שלי למצוא מילים מחדש אחרי השיחה המקפיאה הקודמת. אז העולם הפשיר קצת, ואפילו התחמם ומשהו חדש נוסח בקשר עם ד', משהו קרוב יותר, נטול מגננות. משהו מאוזן, שמצליח לשים את האצבע על רצון אותנטי, גם אם חמקמק ומלא בקשרים פנימיים וסבוכים.