ברגע של געגועים ברגע של דממה

שברי שברים מגיעים אלי הבוקר. הגוף התפוס מהחתונה של מאיה אתמול. איה השיכורה שלא הפסיקה להגיד לי שאני והיא קורצנו מאותו החומר. היא היתה כל כך מתוקה, איה, והיה כל כך כיף לרקוד עד אפיסת כוחות ויש את התכנית מחקר שלא מתקדמת והקפאון המתסכל ואת הסיבוכים שנלוו פתאום לנסיעה. אף אחד מהגרנטים שהגשנו לא התקבל, יש כסף למשכורת, אין עבור המחקר, או לפחות לא עבור המחקר היקר שתיכננו לעשות במקור, והמנחה, הבאמת נהדרת שם, שכותבת לי שהיא חוששת שזה לא מאוד יקדם אותי, לעשות דברים שכבר עשיתי, ושאני צריכה לחשוב מהי ההחלטה הטובה ביותר בשבילי ושיש סיכון מסוים שאני אעבוד להשיג תוצאות ראשוניות בשביל להגיש גרנטים נוספים ושלא נקבל אותם. ומהצד השני, היעדר אלטרנטיבה קיימת. זה נכון שאפשר לחפש אופציות נוספות אבל זה להתחיל את הכל מחדש, ובעוד חודשיים אני אהיה מחוסרת עבודה, כלומר עדיין תהיה לי המון עבודה, אבל אני אהיה מחוסרת משכורת, וגם מחוסרת דירה שאותה כבר הזדרזתי להעביר באוקטובר הקרוב לש' שהולך לגור עם השותף המהמם שלי ואני לא יודעת במי מהם אני מקנאה יותר. יותר ברירות רק הופכות אנשים לפחות מאושרים. אני רוצה שהמצב יחזור לקדמותו, לרגע שבו ידעתי שאני נוסעת בספטמבר בלי סיבוכים ודילמות או לכל הפחות ללילה של אתמול שבו האלכוהול זרם לי בדם והמוזיקה היתה מדויקת והשמיים ניצנצו באלף כוכבים.