זה היה סיפור של חורף, לא יותר

אני ממשיכה לקרוא את הבלוג של אלף, שמתעדכן משהו כמו ארבע פעמים ביממה. לא למדתי לרסן את הסקרנות שלי עדיין. מידי פעם הוא מזכיר אותי בתור האקסית הנוראה. כלומר, בין סיפור אחד על זיונים לסיפור אחר על זיונים שרקח במוחו הקודח או מזכרונו הרחוק. זה אפילו לא מעליב. העולם הפסיק לאכזב אותי. עבורו ועבור אדון כלום הייתי אהבת חייהם. הבחורה שהם חיכו לה. הדבר המשמעותי הזה שחבל שלא קרה להם קודם, שהפך להם את סדרי העולם. שניהם היו מוכנים לחצות את העולם איתי. כמה אירוני ששניה אחר כך הפכתי להיות המכשפה שטוב שנעלמה מחייהם. הכי אירוני הם הנסיונות של אלף, ממש במקביל לתיאוריו הלא מחמיאים, לחדש איתי את הקשר. האיש הזה נראה לי כל כך ריק פתאום, כמו שאר הסיסמאות שפיזר סביבו. ויותר מריק, לפעמים אני חושדת שהיה שמץ של אמת בחששות שלי שהאיש לא לגמרי מסונכרן עם המציאות. כשאני מספרת את כל זה לשין, הוא אומר לי שלראות בי המכשפה האיומה קטנוני באותה מידה כמו לראות בי את אהבת חייהם, ויש צדק בהקבלה הזו. באופן מפתיע, השיחה הזו מצליחה לפרק ממני את המועקה. אולי אני צריכה להפסיק לצפות מאנשים להיות משהו שאין בכוחם להיות ולהזכיר לעצמי את הדברים שאמרתי אחרי הפרידה מאדון כלום, אנשים מוכרחים לספר לעצמם איזשהו סיפור. אולי הגיע הזמן להתרגל למחשבה שברוב המקרים זה לא יהיה דומה לסיפור שלי.