הילד בן שלושים. הוא מובטל מעבודה ואהבה

אני יושבת בבית חשוך. מרפרשת על המייל, על הפייסבוק, על הבלוג. העיקר שיקרה משהו. אבל לא קורה. נראה שנגמר עם ד', זה התחיל אתמול בעוד שיחה סתמית על כמה שהוא מרגיש מנותק ומרוחק ועל איך שהוא לא יודע למה לייחס את זה והתגלגל לאיזה מקום שפקע בי מיתר, סתמי באותה המידה. הוא איש מלא ספקות, ד', והספקות האלו מתגלגלים גם אלי ואל הקשר שלנו והתגלגלו גם לאמירה שלי, שאולי אנחנו צריכים לעצור אותנו ושאולי הוא צריך לחפש עד שידע בודאות, כי אני לא מסוגלת להכיל את המקום המבולבל הזה, ואז לשתיקה הארוכה מידי שלו. כשהוא כבר חזר לדבר, זה היה מאוחר מידי, כי השאלה שלי כבר התחלפה באמירה. הוא התמרד נגדה חלושות, ביקש שנמשיך לדבר אחר כך ואני שאלתי מה הטעם. העולם נראה לי סתמי, המאבק על קשר נכון ובריא נראה לי סתמי. הוא מחפש את עצמו, כל כך מחפש, שאני לא מרגישה שיש לי מקום בחיפושים ובאבידות ובניתוקים שיש לו מסיטואציות שנראות לי לכאורה לא מזיקות ושאין לי דרך לחזות כיצד הן יתפתחו בראשו הקודח. לפעמים הוא נראה לי כמו הילד ההוא של אהוד בנאי, שכבר בן שלושים ויש לו חום גבוה והוא מובטל מאהבה ועבודה. אני זקוקה למשהו אחר, מגובש יותר, שאפשר להניח עליו ראש. תמיד אני מוצאת רק כאלו שאי אפשר להישען עליהם. ואולי האי-הישענות כבר מוטבעת בי כה עמוק שאין לי סיכוי לזהות אחד שנשענים עליו או להיות מסוגלת להישען כשאני כבר אפגוש מישהו שאפשר איתו. אני גם זקוקה למשהו דומה לד', באיזה לבל בסיסי מאוד, אבל אין לי כוח להיאבק על זה. אני רוצה שיהיה קל. כרגע אני לא רוצה שיהיה בכלל. אולי רק להתכנס לתוך אוהל המחאה הפנימי שלי, להתנחם במטלות פשוטות כמו להתקלח ולסדר את הארון. כנראה שעוד נדבר, אבל לא היום, לא מחר, כרגע אני צריכה שינה בלי חלומות.