רסיסי החלטה נחושים

באיזשהו מקום אני מקווה שיתקשר. מסתכלת על הטלפון מידי פעם, בודקת שאין הודעות. אבל מה אני אגיד לו? אני שואלת את עצמי. הרי בשם ההישרדות כל החלטה שלי מתוגברת באלפי רסיסי החלטה קטנים ונחושים וכולם ביחד חוזרים במקהלה על המוצדקות שבהכרעה. ואולי זה ככה כי ממרחק הזמן והלב רואים דברים שלא נראו קודם, כאילו חיכו לחושך כדי לנצנץ דרכו. ואני מעדיפה אור. לפעמים כל כך מעדיפה עד שקצת חושך נראה לי בלתי נסבל. אני מוותרת על הרבה דברים בגלל הפחד מהחושך ואני לא יודעת איך להסתכל על זה. לא יודעת אם לקטלג את זה תחת טוב או רע, כי אחרי הכל, בתחתית של כל הדברים כולם, אני מרחיקה את עצמי מאכזבות וכאבים עתידיים, רק אולי נסחפתי קצת עם הפולס פוזטיב. בהתקשרות שלי אליו אין הרבה הגיון. זה לא עניין של אגו, שום דבר לא נסגר בטריקת דלת, אבל זה הוא שהטיל ספק, וככזה הוא זה שחייב לנקות אותו, בקול מאוד בטוח ובשכנוע עצמי עמוק. אני לא רוצה ולא יכולה לחיות בתוך ספק תמידי. הספק הוא ההוייה שלו. שלי, מסתבר, היא הצורך בבטחון רגשי. אני מסוגלת לעבוד על דברים אבל לא כשהבסיס מעורער. בחזית האחרת, השיחה עם המנחה האמריקאית הובילה לסגירות אחרונות ולניקוי הערפל. נראה שהיא מבינה טוב יותר מד' למה אני זקוקה ומסוגלת גם להיענות לזה. היא בן אדם מקסים ואני שמחה לעבוד איתה. אני עדיין לא מצליחה לתפוס איך באוקטובר אני כבר לא אהיה כאן. אני והחתול הכתום שלי, שמתהווה להיות, הדבר היציב ביותר בחיי.