יושב על הר אשפה רואה ברזל ואבנים ברזל ואבנים

בבלוג הישן שלי התחלתי להעלות את יומן המסע שלי מהודו. זאת חוויה מעניינת לכתוב את העבר כאילו היה הווה. השיכתוב מאלץ אותי לחיות את הטיול מחדש ואני עדיין נדהמת מרמת הפירוט שהגעתי אליה בכתיבה. בגלל יכולות הכתיבה המוגבלות שלי הייתי בטוחה שתחזוקה של בלוג אחד תרדים את האחר, אבל באופן מפתיע מתעורר בי הרצון להמשיך לכתוב, גם כאן, את ההווה במקביל לכתיבת העבר. שני הבלוגים הם שני קצוות מרוחקים. שמתי לב שיש לי אפילו סגנון האופייני לכל אחד מהם. פה אני מרגישה פתוחה יותר. כנה יותר במידה מסוימת. בבלוג השני אני כותבת בתמציתיות. בוחנת בקפידה אילו מילים אני יכולה להשמיט לפני שאני משחררת את הפוסט. אני תוהה לעצמי אם זה ההבדל בהתנהלות שלי מול אנשים (שם) או לבד (כאן). כך או כך, הכתיבה מזינה את עצמה בלופ אינסופי וזה נחמד. לפעמים צריך לכתוב מתוך אילוץ וזה כלשעצמו מזין איזו תחושה אותנטית יותר. לד' אמרתי הבוקר שלפעמים נדמה לי שהוא קידש את האותנטיות כל כך עד שהוא בוחן כל סיטואציה ואינטרקציה בזכוכית מגדלת לברר אם הרצון והבחירה שלו אכן נמצאים שם. המצאתי לזה אפילו שם, שאותה אני הוגה בציניות יתרה, "קדושת הרצון". זה קונפסט טוב בעקרון, טענתי, אלא שהוא לקח אותו לכזאת קיצוניות שעכשיו הוא בעיקר עוצר אותו מלחיות. ד' חייך בדרכו הנעימה וגם נטה להודות שאני צודקת. יש לו דרך מופלאה, ובעיקר גמישה מאוד, להגיב לעולם. היום בערב אנחנו נוסעים אליו לקיבוץ, כלומר למשפחה שלו. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה זה קרה עם בחור וגם אם אני מתעקשת לא להודות , הסיטואציה מעט מלחיצה אותי. בכדי להקל על הלב אנחנו נוסעים משם הישר לדרום, להתנחם באוהל במדבר. יש ימים יותר טובים ביננו. צריך לפעמים לראות גם את זה.