אחרי אי אילו ימים של שיכחה

שוב נדמה שעבר נצח. חודש בהודו ועוד אי אילו ימים של שיכחה. ד' אסף אותי משדה התעופה ונסענו הביתה. אחרי יומיים חסרי דאגות חזרנו לדהור ברכבת ההרים, אלא שהפעם נדמה שהיא כולה דוהרת אצלי בפנים. ימים של דיס-אוריינטציה אחרי הטיול התחלפו לאיטם בימים ממוקדים יותר. לא דחקתי בהם הפעם, שיתפתי פעולה עם הבטלה והיא חלפה מאליה. סיימתי שתי מטלות שהעיקו על נשמתי והתפניתי לשלישית, הגדולה מביניהן, תכנית המחקר לנסיעה, שבינתיים מתנהלת בעצלתיים, אבל כרגע ללא דחיפות מיוחדת. ד' מצטרף אלי לסיור באוניברסיטה מאוחר יותר היום ומחר נלך לטייל במדבר. לכאורה, כיף ביחד, אלא שיש באויר משהו מאומץ, כמעט לא הולם את כמות הזמן והתוכניות שאנחנו רוקמים יחד. אצלי זה בעיקר מחשבות על ההמשך, על מה יקרה כשאני אסע לפוסט. העניין מוזכר פה ושם ונדמה שיש איזו מוכנות עקרונית מצידו לשקול את ההצטרפות אלי, אבל בניגוד לפעמים הקודמות עם אדון כלום ואלף, אני מתייחסת לכל העסק בערבון קצת יותר מוגבל. ד' תלוש נורא ובגילו הקצת מופלג הוא עדיין מחפש את עצמו. השאלות שמעסיקות אותו פחות מדברות אלי ואני חוששת שהוא לא ימצא מה לעשות עם עצמו וכל ההצטרפות שלו תהפוך למועקה. ככל שמתקרבת הנסיעה אני מבינה בכמה סטרס אני הולכת להיות בהתחלה. לא רק המעבר, אלא גם העובדה שבהיעדר מימון חיצוני, האוניברסיטה שם תעסיק אותי, מה שיאלץ אותי להתעסק בהגשת אינספור גרנטים ובקשות למלגה. מנגד, האלטרנטיבה תהיה שהוא ישאר כאן ואני שם, אופציה שלא תשרוד את המציאות כך או כך. ויש את החיים, אלו שלפעמים אני לא לגמרי לוקחת בחשבון, כלומר את הפאזה החדשה שעברנו אליה, אני וד'. אם לוקחים בחשבון את הודו, אז כבר חלפו יותר מחודשיים וחצי ונדמה שהמקום כעת בטוח יותר. כלומר ברור יותר. כלומר מחייב יותר. זה בדיוק המקום שאני קצת נובלת בו.