כמו שועל במנוסה שאיבד כיוון

לוקח לי זמן לעבד, אבל בסופו של דבר אני מרגישה ששוב היינו בסיטואציה שבה אני מקיאה והוא ממשיך לישון. ההתרחקות שלי ממנו עכשיו מבהילה אותו ומעוררת אותו לפעולה, אבל נדמה שרק חרדת נטישה מובילה אותו למקומות שבהם הוא נוקט עמדה או יוזמה. בארוחה עם המשפחה שלו, יכול היה להיות נעים לולא החיבור לנסיעה למדבר. אח שלו ואשתו היו קצת אגרסיביים ביחס לבחירה שלנו במסלול הטיול והרגשתי שלא היתה לי ברירה אלא לשחק איזו הצגה כדי להימנע מקונפליקט. כל העמדת הפנים עלתה לי בהמון אנרגיה וכשיצאנו מאצלו, הדבר הראשון שרציתי היה לבכות. הרגשתי שאני לוקחת לטיול ילד קטן ולא בן זוג שחולק איתי באחריות. היה מתוכנן להיות יום חם במיוחד אבל הבחירה במסלול לא היתה חסרת אחריות. התייעצתי עם חברים שמכירים את המדבר כמו את כף היד וסמכתי עליהם אבל לא הצלחתי להביא את הבטחון הזה כשניסיתי להצדיק את הבחירה שלי. בכלל לא רציתי להצדיק שום דבר, זו היתה אמורה להיות הבחירה שלנו, לא שלי. הרגשתי כמו עכבר במלכודת. ובכלל, כל העסק הפך להיות מין אופרציה מורכבת. בסה"כ נוסעים קצת דרומה, לישון במדבר ולטייל בטבע. במקום סיטואציה קלילה שבה הוא ואני לוקחים קצת מים, מפה וכובע ונוסעים, קיבלתי הכנה ומנה בלתי סבירה של דאגות שהיו מתאימים אולי לטיול של עשרה ימים בג'ונגל. בדרך דרומה אל המקום שהאח ואשתו ספק המליצו ספק תבעו לנסוע אליו, אמרתי לו שאני מקבלת החלטות כמו אי בודד ושהוא זקוק לדיון רב משתתפים שהרבה פעמים מדברר את הפחדים שלו. זה היה בשלב שבו עוד לא התייאשתי מלנהל דיאלוג, אלא שגם בתוך המקום הזה אני זו שהיתה צריכה לגייס אופטימיות. אני הייתי צריכה לפרוש שמיכה של אחריות לד' המתנדנד ושמעדיף לשבת על הגדר במקום לגייס אי אילו תעצומות נפש. לשין אמרתי אחר כך שההחלטה לחזור הביתה היתה הדבר האותנטי ביותר שיכולתי לעשות באותו ערב. כך או כך, כל זה כבר היה יותר מידי בשביל יום אחד. כרגע, כל זה מרגיש לי, כמו הרבה יותר מידי, אפילו לחיים שלמים.