כחול על הדף הלבן

בבוקר שאחרי אני מתעוררת עצובה, אבל פחות ממה שיכולתי לשער לעצמי. בניגוד לפעם הקודמת שבה לא לגמרי סגרתי את הדלת, הפכם טרקתי אותה וגם נעלתי. אני לא מחכה לטלפון, כי אמרתי לו שלא יתקשר. לא נשאר כאן דבר שלו שיכול לשמש תירוץ לתקשורת עתידית. אני לא השארתי דבר אצלו, ולמרות שגיל אומר לי כמה שזה מקולקל, ההרגל הזה לא להשאיר דבר אצל אחרים, כבר הפך לטבע שני שלי. אולי בכל זאת למדתי להיות קצת יסודית. אני חושבת על השבועות האחרונים ועל התהום שנפלתי לתוכה ברגע שהתחיל לדבר על הספקות שלו. לפעמים אני אומרת לעצמי, אולי צריך להתמודד עם המקום הזה שמתפרק מול ספק של מישהו אחר. בפעמים אחרות, כמו הבוקר, אני אומרת לעצמי שאולי צריך לקבל את זה כמו שזה ולחפש אחד שבשבילו אני באמת אהיה האדם המדהים שהוא קיווה לפגוש ולא פחות מזה. בתוכי גם ברור לי שד' הוא לא האדם הנכון בשבילי. יש בו כמה דברים מדהימים שהלוואי ואפגוש שוב, אבל התלישות שלו היא הלב הפועם של הנשמה שלו ואני צריכה משהו אחר. אתמול, בשיחה האחרונה שניהלנו לפני שהוא יצא לסיבוב, הוא אמר בתום מונולוג ארוך שאולי הוא לא מה שאני מחפשת. הוא אמר את זה בצער ואני שתקתי. אבל המשפט הזה חילחל כל הערב, עד שלבסוף הגיע לתהום, ושם - לא נותר לו אלא להצטרף למי התהום האחרים ולמאגר ההיסטוריה של העצב. אז בעצב, אבל לראשונה, גם קצת בהשלמה, הגיע הזמן לראות שד' הוא לא האיש שאני מחפשת ואני כנראה גם לא הבחורה שהוא מחפש, אחרת הרבה תשובות לשאלות ששאלתי היו ברורות לו ואני מלכתחילה לא הייתי חייבת לפול לתהום. כך או כך, השביל הזה נגמר כאן.