זה ערב קיץ טוב ידוע וישן

רק לא לבכות, אני אומרת לעצמי, אולי חצי שעה אחרי שהזכיר את הפעם היחידה שבכיתי לידו. אבל אין בזה צורך אמיתי, הדמעות חונקות אבל הפנים יבשות. אחרי ערב סוער שבו שוב עלו כל העניינים הישנים, הוא יוצא לסיבוב, אחרי עשרים דקות הוא חוזר ואנחנו מחליטים ללכת לאכול משהו. מאז הפגישה ההיא שמשהו מת בה, היו עוד כמה אחרות. חלקן קצת יותר טובות, אבל כולן הריחו ממוות, כאילו אני מסתובבת בוארנסי ליד גתות השריפה ולא בבתי קפה בתל אביב. בכולן נשמרתי לעצמי, נשמרת מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך, מאבן קלע, מסכין, מציפורניים. וזה ערב קיץ לכאורה. ואנחנו מזמינים לאכול, ומשהו מהאוירה הקשה דועך ומתחלף באיזו חמימות ואני מחליטה לקפוץ למים. בוחרת כנראה את העיתוי הגרוע ביותר שיכולתי לבחור, מתפלשת באיזו משאלת מוות, ושואלת אותו, מה הוא חושב שהולך לקרות בעוד חודשיים כשאני אסע והאם הוא מתכוון ברצינות להצטרף אלי. הוא לא יודע, כך הוא עונה, בסיום התשובה הארוכה והריקה שלו. ואני אומרת לו שאני אקבל את זה כלא ומסכמת מילים אחרונות ואחר כך אומרת שאני אלך את המרחק הקצר הביתה לבד, אבל קודם מבררת אם השאיר אצלי משהו והוא עונה שכן ואנחנו מתחילים ללכת קצת ביחד ואז הוא עונה שלא, מבולבל, קצת בהלם. אנחנו ממשיכים לשתוק קצת עד שאני פתאום מבינה את התשובה שלו ואומרת אז אני יכולה להמשיך לבד ולוקחת ממנו את הסלולרי והארנק והמפתחות ששמתי אצלו בתיק וחותכת דרך שביל צדדי וכל הדרך אומרת לעצמי, לא לבכות. ובבית אני פותחת את הארונות ומוצאת כמה דברים שלו וממהרת לסמס שאני אוריד אותם אם הוא עוד בסביבה, והוא אומר שהוא הרגע הגיע לאוטו שחונה מתחת לדירה שלי, ואני מורידה שקית שחורה שלתוכה דחפתי בגדים ודאודורנט ומברשת שיניים, אומרת לו, מקווה שלא שכחתי כלום, ומתכוונת לזה. וזה ערב קיץ לכאורה. לכאורה רק ערב קיץ טוב ידוע וישן.