שתי הנשמות זהב

אז ביום שאחרי דיברנו והוא אמר אני שומע שאת מתלבטת בין לחתוך לגמרי או להשאיר איזה חוט ואמרתי נכון. וקבענו להיפגש שוב, לא ברור בשביל מה, ושתקנו את כל הדרך הלוך ואז שתקנו אותה גם בחזרה ולא הצלחתי לצאת מהמצב הקונכייתי שבו הייתי, כאילו שנסגרה דלת והיא סגורה היטב ולא משנה כמה אני אדפוק עליה, היא נעולה. האמת שלא ממש דפקתי עליה, אפילו לא לחצתי על הידית לבדוק אולי הושארה פתוחה, רק ריחפתי לי במצב פאסיבי, מחכה שהוא יגיד משהו, שיציל את הדבר שהרס. אבל הוא לא מסוגל לזה, האחריות כולה מונחת על כתפיי, ככה הוא מתנהל בעולם, ככה אני מתנהלת בעולם, נושאת את המשא עבור כולם ומרגישה כל כך חסרת אונים אם לרגע אני זקוקה להחלפת תפקידים. הפגישה נגמרה בצורה צורמת, בתחושה שלא יהיו עוד, שזה היה הפרפור האחרון בהחלט למשהו שגסס זמן קצר מאוד ולאף אחד לא היה את הכוח לתת לו שתי הנשמות זהב.