ברחובות הירושימה שלי האסון לא קרה

רק אחרי ששקע היום ושין הלך ועומרי נסע לעבודה וחוזה שכירות חדש נחתם ונהיה גמור ומוחלט שהדירה האהובה שלי תימסר לידיים אחרות באוקטובר והבית נותר שתוק, רק אז שמתי לב שבכלל לא דיברנו היום, ד' ואני. וגם אז טרם שקעתי אל תוך המחשבה הזאת ולקחתי את עצמי עם כרטיס אשראי ומפתח ונגן מוזיקה אל הסופר הרחוק ביותר שיכולתי למצוא בתל אביב, לבושה במכנסיים קצרים ובקרוקס, כדי לקנות חלב, אבל בעצם כדי להימלט מהמחשבה הזאת, שאולי הדברים שאמרתי אתמול סופיים יותר משנדמה לי, וגם אני כמו ד', עוד צריכה לגלות מה המשמעות האמיתית שלהם. דיברנו שעה ארוכה אתמול, בטלפון, ובנקודה מסוימת הוא אמר הייתי רוצה שננסה שוב, הייתי רוצה שנמשיך את החיים, אבל אני כבר איבדתי את השריר ההוא או שמתחתי אותו יותר מידי ומשהו בפנים נשאר אדיש וחלול ומסוגר ורק אמרתי לו בוא ניתן לזה זמן, בוא נראה מה קורה ואז הכנסתי את הכל לאיזו שקית אטומה וקשרתי היטב ששום מולקולה של חמצן לא תחמוק החוצה, ממשיכה לשכנע את עצמי שברחובות הירושימה שלי האסון לא קרה.