Its five o'clock

פלירטוט שנמשך יותר מידי זמן עובר אצלי לתחום האפל הזוכה לשם: "זאת רק אני כאן". המציאות החדשה מתמזגת לי לתוך הראש ומשכנעת אותי בקיומה, אני מסתכלת מסביב ואומרת לעצמי שאף אחד לא משחק איתי פה, צריך טו לט גו. קצת כמו מסטיק לעוס יתר על המידה שאיבד את הטעם, המרקם והריח, אבל בשניה שזורקים אותו לפח, מרגישים בחסרונו. ועדיין - לפעמים עדיף בלי מסטיק בכלל מאשר עם מסטיק רע, והמסטיק הזה באמת רע. בעוד חודשיים או שלוש ג. (החדש? האם אני הולכת אחורה?) יסע וחצי שנה לאחר מכן אני אסע ולא לאותו מקום. אז משותפה פעילה הפכתי למתבוננת, אני מאפשרת למשחק להתנהל אבל לא לוקחת בו חלק. קל לי יותר לאהוב את עצמי מתבוננת, במקום להיות מלאת ספקות ושרויה בחוסר ודאות, אני עוברת לפורמט החביב עלי, להיות בשליטה.

תטי אז את אוזנך לשקט

זה אחד מהימים האלה שבא לי לכתוב ואני לא יודעת על מה. הצפה כללית של הלב. יש לי וייב חסר מנוחה שהתחיל היום בבוקר. אני מזהה את הוייב הפנימי שלי לפי המוזיקה שאני מאזינה לה בדרך לאוניברסיטה. אני הולכת ונוסעת עם היד על לחצן הקדימה בנגן. אם מגיע שיר שלא מתאים לקצב הפנימי הוא מוחלף באחר. אני צריכה ארבעה חמישה שירים כדי להתחקות אחרי הקצב. והיום מדובר בהצפה כללית של הלב. השולחנות העגולים בכיכר אתמול המיסו לי חלק מהקרחונים שגרים שם. ישבתי בשולחן כזה ותיעדתי והרגשתי שאני חלק ממשהו גדול, ושזה כבר לא מספיק לי להשתתף בדברים שאחרים יוזמים, אלא אני רוצה לעשות משהו משלי. משהו משמעותי.
ואנשים, הכל מסתכם באנשים בסופו של דבר. מאז כ. משהו השתנה במארג החברתי שלי. כאילו שהגדרתי רמת סף ושלחתי לדרכו את כל מי שמעבר לה. אבל לכל מי שנשאר במעגל, פיניתי עוד סנטימטר ברדיוס הקרוב אלי. אני מרשה לאנשים להתקרב והם מתקרבים. זו משוואה פשוטה. והלב הזה שלי, בדרך כלל יש שם וסתים והם לרוב שומרים יפה. כרגע הם בחופשה. הלכו והשאירו הכל פתוח ודי ברוח קטנה להכניס פנימה את כל מי שחפץ. אני אוהבת את זה.

לישון בלי לדעת

באחד הפרקים באנטומיה של גריי, מרדית כמעט מתה ואז מגלה שהיא לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שהיא התנשקה עם דרק, מתי היתה הפעם האחרונה שהם היו ביחד, מאושרים. כמעט אפשר לטעון שאין באמת רגע כזה, אבל יש. יש נקודה שבה החיים מתניידים להם על מסילה אליפטית וקמים בבוקר ולא חושבים על איך בעוד שבוע תתחיל להתאדות הזוגיות שהיינו בתוכה שנתיים וחצי. ואת הרגע החמקמק, שבו למחשבה אין עדיין אצבעות וריאות מפותחות, אני לא מצליחה למצוא. אני לא מצליחה להיזכר מתי היתה הנשיקה הנאיבית האחרונה עם כ. מתי היתה הפעם האחרונה שבה חיבקתי אותו במחשבה שזה יהיה לתמיד, שתכף ניסע ביחד לארץ רחוקה, שהתעוררנו בבוקר וזה היה עוד בוקר שבו נעים להתעורר יחד, שהלכנו לישון מחובקים בלי שהיה צורך לתמלל את הרגע, זו היתה פשוט השגרה, שגרה שבה הזוגיות טרם הנביטה את המחשבות האובדניות שלה. ובעצם לא רק עם כ. אלא עם כל אחד אחר. ומה היה קורה לו באותו רגע פתלתל היה מישהו מודיע לי, תראי, זה קורה עכשיו.

למה את אף פעם לא שמחה

הדברים שקרו בשבועיים האחרונים: הפסקתי לכתוב את העבודה והתחלתי ניסוי. התחמקתי מפגישות עם חברים. לא גמעתי מהבירה האהובה עלי וכשזה קרה, הטעם שלה היה משונה בעיני. כמות הזמן שביליתי עם עצמי שאפה לאפס. הלכתי לחדר כושר בתדירות משביעת רצון. אכלתי אוכל רע. הרגשתי רע עם עצמי. לא כתבתי כאן. דוח מצב.

אני יודעת שיש קשר בין כל הדברים האלו. גם אם הוא חמקמק ופתלתל ונדמה לי לפעמים שהוא רק נסיבתי. אבל נדמה לי שאני כבר יודעת, השגרה מכניסה אותי לטייס אוטומטי. והטיסה תקינה כלפי חוץ, היא ממריאה יפה, חומקת מכל כיסי האויר, התפוקה נראית טובה. אני עושה את הדברים שנותנים תחושה מזויפת של חיים, למשל כושר. אני מפסיקה לשוחח עם עצמי, עצמי מואסת בי, אין לי חשק לראות אף אחד. לא מתחשק לי ללבוש שמלה יפה ולתת לעצמי מרחב שבו אני ועצמי והחלקים האחרים שאני מקפיאה יוכלו לרוץ. צריך כיס אויר או איזה סופה שינערו אותי מהמצב הקיים. אבל יכול להיות שגם אפשר פשוט לנסות לנחות.