שתי הנשמות זהב

אז ביום שאחרי דיברנו והוא אמר אני שומע שאת מתלבטת בין לחתוך לגמרי או להשאיר איזה חוט ואמרתי נכון. וקבענו להיפגש שוב, לא ברור בשביל מה, ושתקנו את כל הדרך הלוך ואז שתקנו אותה גם בחזרה ולא הצלחתי לצאת מהמצב הקונכייתי שבו הייתי, כאילו שנסגרה דלת והיא סגורה היטב ולא משנה כמה אני אדפוק עליה, היא נעולה. האמת שלא ממש דפקתי עליה, אפילו לא לחצתי על הידית לבדוק אולי הושארה פתוחה, רק ריחפתי לי במצב פאסיבי, מחכה שהוא יגיד משהו, שיציל את הדבר שהרס. אבל הוא לא מסוגל לזה, האחריות כולה מונחת על כתפיי, ככה הוא מתנהל בעולם, ככה אני מתנהלת בעולם, נושאת את המשא עבור כולם ומרגישה כל כך חסרת אונים אם לרגע אני זקוקה להחלפת תפקידים. הפגישה נגמרה בצורה צורמת, בתחושה שלא יהיו עוד, שזה היה הפרפור האחרון בהחלט למשהו שגסס זמן קצר מאוד ולאף אחד לא היה את הכוח לתת לו שתי הנשמות זהב.

ברחובות הירושימה שלי האסון לא קרה

רק אחרי ששקע היום ושין הלך ועומרי נסע לעבודה וחוזה שכירות חדש נחתם ונהיה גמור ומוחלט שהדירה האהובה שלי תימסר לידיים אחרות באוקטובר והבית נותר שתוק, רק אז שמתי לב שבכלל לא דיברנו היום, ד' ואני. וגם אז טרם שקעתי אל תוך המחשבה הזאת ולקחתי את עצמי עם כרטיס אשראי ומפתח ונגן מוזיקה אל הסופר הרחוק ביותר שיכולתי למצוא בתל אביב, לבושה במכנסיים קצרים ובקרוקס, כדי לקנות חלב, אבל בעצם כדי להימלט מהמחשבה הזאת, שאולי הדברים שאמרתי אתמול סופיים יותר משנדמה לי, וגם אני כמו ד', עוד צריכה לגלות מה המשמעות האמיתית שלהם. דיברנו שעה ארוכה אתמול, בטלפון, ובנקודה מסוימת הוא אמר הייתי רוצה שננסה שוב, הייתי רוצה שנמשיך את החיים, אבל אני כבר איבדתי את השריר ההוא או שמתחתי אותו יותר מידי ומשהו בפנים נשאר אדיש וחלול ומסוגר ורק אמרתי לו בוא ניתן לזה זמן, בוא נראה מה קורה ואז הכנסתי את הכל לאיזו שקית אטומה וקשרתי היטב ששום מולקולה של חמצן לא תחמוק החוצה, ממשיכה לשכנע את עצמי שברחובות הירושימה שלי האסון לא קרה.

אולי כאן נגמרת דרכי

בסוף הוא התקשר וביקש שנדבר. הזהרתי שאין לי מה לומר, והוא עונה בבטחון שלא אופייני לו שלו דווקא יש מה לומר, שהוא חשב על דברים. הוא הצטרף אלי לקפה במקום שבו עבדתי ודיבר. נאם נאום ארוך מאוד ואני, באיזו התמדה לא מוסברת, התעקשתי לשמור על שתיקה. הוא נראה קצת נסער, כאילו לא פשוט לו לומר את הדברים שבא להגיד, אבל הנסערות שלו לא מצליחה לגעת לי ללב. משהו נסגר אצלי אתמול וכעת הוא ממאן להיפתח בשנית. אחרי זה אנחנו הולכים קצת ברחוב שמוביל אל הבית שלי. ההליכה מקלה עלי ואני מצליחה להגיד אי אילו דברים, אבל הניתוק נוכח עד כאב. אנחנו עוצרים בגן משחקים. אני מתנדנדת והוא נשען על קיר לצידי. אנחנו ממשיכים לדבר או שותקים. הנדנוד מנחם אותי. בסוף אני אומרת לו שאני עולה הביתה לישון. יש הבנה שבשתיקה שהוא לא מוזמן. הוא אומר, אני אתקשר אליך מחר. אני שותקת. הולכים איש איש לדרכו.

רסיסי החלטה נחושים

באיזשהו מקום אני מקווה שיתקשר. מסתכלת על הטלפון מידי פעם, בודקת שאין הודעות. אבל מה אני אגיד לו? אני שואלת את עצמי. הרי בשם ההישרדות כל החלטה שלי מתוגברת באלפי רסיסי החלטה קטנים ונחושים וכולם ביחד חוזרים במקהלה על המוצדקות שבהכרעה. ואולי זה ככה כי ממרחק הזמן והלב רואים דברים שלא נראו קודם, כאילו חיכו לחושך כדי לנצנץ דרכו. ואני מעדיפה אור. לפעמים כל כך מעדיפה עד שקצת חושך נראה לי בלתי נסבל. אני מוותרת על הרבה דברים בגלל הפחד מהחושך ואני לא יודעת איך להסתכל על זה. לא יודעת אם לקטלג את זה תחת טוב או רע, כי אחרי הכל, בתחתית של כל הדברים כולם, אני מרחיקה את עצמי מאכזבות וכאבים עתידיים, רק אולי נסחפתי קצת עם הפולס פוזטיב. בהתקשרות שלי אליו אין הרבה הגיון. זה לא עניין של אגו, שום דבר לא נסגר בטריקת דלת, אבל זה הוא שהטיל ספק, וככזה הוא זה שחייב לנקות אותו, בקול מאוד בטוח ובשכנוע עצמי עמוק. אני לא רוצה ולא יכולה לחיות בתוך ספק תמידי. הספק הוא ההוייה שלו. שלי, מסתבר, היא הצורך בבטחון רגשי. אני מסוגלת לעבוד על דברים אבל לא כשהבסיס מעורער. בחזית האחרת, השיחה עם המנחה האמריקאית הובילה לסגירות אחרונות ולניקוי הערפל. נראה שהיא מבינה טוב יותר מד' למה אני זקוקה ומסוגלת גם להיענות לזה. היא בן אדם מקסים ואני שמחה לעבוד איתה. אני עדיין לא מצליחה לתפוס איך באוקטובר אני כבר לא אהיה כאן. אני והחתול הכתום שלי, שמתהווה להיות, הדבר היציב ביותר בחיי.