שבת בצהריים

בעצם יש לך קצת אופי של בן, ש. אומר לי בדיוק כשאנחנו חוצים את הצומת לכיוון הכיכר הנהרסת ונבנית בפעם המי יודע כמה. הרבה שוטרים יש שם, באיזו התרגשות דרוכה הם ממתינים, שעות רבות מדי לפני, מחאת האוהלים המתוכננת. אנחנו מפלסים דרך בין ניידות שחונות בסבך ואני מתרעמת, מסרבת להסכים לחלוקה המגדרית שלו. אבל הוא, כמו אני לא קשורה לדיון הזה עם עצמו, ממשיך ברצף האסוצאציות שלו ונזכר באיזו שורה של יהונתן גפן על ילדים מנוזלים. השמש עדיין מלהטטת באנשים שצועדים ברחובות וגם בגלידות שלנו, שלא ברור אם אנחנו נאבקים איתן או הן איתנו. אני מוחה מהזיפים החדשים שלו שארית גלידה שחמקה והוא מנשק אותי, ברווח שבין ניידת לניידת, בשפתיים קרות, מתחת שמיים בהירים מאוד. אני מחפשת שלוש מילים להגדיר את הגלידה האולטימטיבית, מתחילה ב"קרה" ומסיימת בלבנה ומלוכלכת. את המלוכלכת אני אוהבת במיוחד.

ארבע בבוקר לא נרדמת

השעה שלוש בבוקר.ישבתי על אותו כסא כמעט ברצף מיום שישי באחת בצהריים, ועכשיו כבר שבת והצעת המחקר עדיין לא מוכנה. לפני כמעט שעתיים הושלם תהליך הדיאליזה ואת מערכת הדם שלי החליפה מערכת הקפאין החדשה. יש לי בחילה מהשינוי, ותסכול מהעבודה הבלתי נגמרת. מחר בבוקר יקיץ המנחה שלי אי שם בספרד ויצפה למצוא בתיבת המייל שלו את ההצעה. יש עוד כמה שעות אפילו בשביל המנחה המשכים קום שלי. כששאלתי אותו אם ירצה לקרוא את ההצעה שלי, ענה כמעט נעלב שבודאי, אפילו שזה עבור מנחה אחרת, מעבדה אחרת, מדינה אחרת. יש סימביוזה שקשה להרפות ממנה בין מנחה ותלמיד. כבר שש שנים שאני רגילה להעביר כל טיוטה דרכו, הוא הרי מי שלימד אותי לכתוב. ובכל זאת, אני אומרת לגיל, הגיעה השעה לגדול, צריך להרפות מתישהו, את הטיוטות הבאות שלנו כבר אף אחד לא יבדוק, עוד שנתיים או שלוש נתמודד על משרה דומה ומה אז?
מה אז באמת, עונה גיל בשאלה ומוסיף, כמעט לעצמו, אולי אחרי ההצעה.

שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר

ימים לבנים ארוכים. אני מבלה אותם בעיקר מול המחשב וכשמגיעה השעה עשר אני קופצת כמו סינדרלה לתור אחרי הבירה החביבה עלי. ביום החלונות פתוחים לרווחה, שלוות בדידיות גדולה. וטוב. החברים שלי אהובים עלי עכשיו יותר מתמיד. אני כל כך שמחה לראות אותם והאלכוהול נעים כמו מקפא קרח ביום שרב. הפרידה מכ. (או מכל אחד אחר, עכשיו כשחושבים על זה) העירה בי צד רדום וקליל. ש. נכון תמיד להופיע על האופנוע שלו ולהזכיר לי שיש ביננו כל כך הרבה מעבר לעניין הפיזי. אנחנו טובים אחד לשני ולא מבקשים דבר. שום רגש לא ניצת בי, רק חום גדול לאיש החם הזה. אני שומרת עליו כמו על קונכיה. בינתיים גיל מסתמס איתי עד אין קץ, מרפרף בין הפלירטוט לתום המעושה. נורא מוזרה התחושה הזו להימשך לשני בחורים בו זמנית. אני משתפת פעולה ולפעמים פשוט מסתלקת מהמשחק. הגשרים בין אתמול ומחר ישרים וכל כך גבוהים. אני מצליחה לחשוב לא יותר מכמה שעות קדימה. אני קלה כמו רוח והימים לבנים, ארוכים, והצעת מחקר כתובה עדיין איננה.

אפילוג

היום משתפר. לא ניתן להכריז על התקדמות של ממש, אבל עזר כשקראתי לועדה אתמול באוזני המנחה שלי "טראומה". זה שהוא אוטיסט לא אומר שאני צריכה לחסוך ממנו את הרגשות שלי. לפעמים הוא אפילו מפתיע, כמו למשל כשהוא מסכים איתי בעניין אגרסיביות היתר שליותה את הועדה. משונה, כל הדוקטוראט שלי הוא על אגרסיביות, ונפלא עוד יותר שנקודת המוצא היא חברתיות. המקור והסימפטום. אני צריכה להזכיר לעצמי שאחרי הכל מדובר באדם אחד מתוך ארבעה שלפחות שניים מהאחרים גינו את התנהגותו ושאחרי הכל האישור המיוחל לכתיבת העבודה ינתן גם ינתן. עזר קצת לדבר עם אנשים אתמול. אני צריכה יותר לנסות את העניין של לבכות באוזני אנשים ולא להיבהל מהבהלה שלהם. עזר גם להטביע את יגוני באלכוהול וללהג על הדברים החשובים באמת. עזר גם להגיד לגיל היום בבוקר לא לשאול אותי על הועדה אתמול כי אני תכף אתחיל לבכות שוב ולא להתרגש מזה שהוא ציין, כמעט ביובש, את כבר בוכה. אני באמת צריכה לעשות את זה יותר.