שלח לי שקט מעודכן

מה לעשות עם חוסר המנוחה הזה. כמו סרטן הוא שולח גרורות לכל עבר. לאורך כל היממה אני מגלגלת בראש את הדברים שאני מוכרחה להספיק לפני הטיסה בשבוע הבא והגילגול רק מוליד חרדות והחרדות לקפאון ואני יושבת מול המסך ומרפרשת ורק כותבת עוד ועוד מיילים לאנשים שונים עם המילה "בקרוב". כאילו שיש בהבטחות האלו סמן לפעולה, מציאות שתחייב אותי להתכוונן אליה. וזה כאילו שיש רדיו שפועל אצלי בראש ושמכוון לבין שתי תחנות ואי אפשר לכוון במדויק וגם אי אפשר להשתיק. אני צריכה לזוז עם הכפתור קצת לימין או לשמאל, מה שלא יהיה, רק לקלוט איזה תדר נקי, ברור, ששתולים בו, פעם בכמה זמן, כמה רגעים של שקט.

אבל את לא מכחישה, מלחמה מתישה

אחרי הפגישה הגרועה באה עוד פגישה טובה מאוד. הטיול שלי בצפון סיפק לנו הרבה זמן לאוורר את כל הרגשות השליליים ההם ולרגע היה שם איזה קתרזיס. היינו אני, הוא ומילים מפורשות והתחושה שאני לא לגמרי לבד עם הרגשות שלי ואז היה את אתמול. זה קצת כמו גלגל ענק איתו, אחיר כל טיפוס ברור שתגיע איזו ירידה ואני מכירה את זה טוב מידי, מעצמי, ואני מקווה שמפעם. הוא מתקרב ומיד מתרחק, לא במכוון, לא ברגל גסה, באיזו התנתקות, באיזו שבירת כלים עדינה, במסווה של אותנטיות והוא באמת מאוד אותנטי רק שאתמול היה לי קצת יותר מידי. המשכנו לדבר, אחרי שהוא פרח מהסביבה המשותפת שלנו, ברגע שהיה לכאורה נעים וקרוב, אבל משהו היה שם כבר עוין מידי, מצידי. הסקרנות וההכלה שלי התחלפו בקוצר רוח, בחוסר סובלנות, בעוינות שלא מנסה להסתתר. ואז הוא נלחץ, ואני מסתכלת על זה מהצד וחושבת איזו איומה הייתי פעם, במשחק הידוע מראש של התקרבות-התרחקות-וחשש פתאומי לאבד ועם איזו הבנה מעט מאוחרת על כך שלמשחקים האלו יש מחיר. ההילחצות שלו הובילה אותו להגיד כל מיני דברים שניסו לפצות על משהו שאמר קודם, משהו מעורפל על כך שהוא לא בטוח אם הוא כמה לקשר או כמה אלי. הוא קצת ריכך את האמירה הזאת, אבל עוצמתה ההיעלבות לא הצליחה להתפוגג ואני כבר לא הייתי שם. מסתבר שלא זונחים מנגנונים ישנים כל כך בקלות.

עוד מעט נהפוך לשיר

אלף שנות אור נוצקו ביננו אתמול. כל כך פתאום עד שקמתי הבוקר עם תחושת הקלה על הנסיעה שלי לצפון. עם רצון להעמיק את המרחק, עם רצון ללכת, כמעט להעלים את כל החודש האחרון ולחזור ללבד המלטף שלי. כמה מהדברים שסיפר, גרמו לי לחשוב משהו שחשבתי על אלף, שהוא לא בן אדם להישען עליו, שהוא לא יודע להיות שם בשביל אנשים, שאולי אני לא לגמרי קוראת את הכוונות שלו נכון. הדברים שאמר ציירו לי אדם קצת ילדותי ואנוכי. הרבה ניואנסים גורמים לי להגיע למסקנה הזאת בקשר לאנשים רבים מידי. אני יודעת את זה. לפעמים אני גם מגיעה אליה בדרכים מסתוריות. אבל אני גם יודעת שיש לי נטיה לראות דברים בצורה נאיבית וסלחנית, במיוחד בקשרים חדשים, עד לנקודה שבה הם צועקים עלי לראות אותם. ואם לא די בזה אחר כך גם היה סקס עלוב. בלי קשר לקודם ולמחשבות שרדפו איתי וכנראה שעם קשר אליהן. העליבות האמיתית של הסקס היתה בחוסר היכולת שלו לראות כמה זה עלוב ובפער (נדמה לי) העצום שהיה בתפיסות שלנו לגבי אותו ארוע ממש. יש שם חוסר בטחון כל כך גדול מצידו עד שיש לי תחושה שהוא לא ממש רואה אותי. מצאתי את עצמי מתגעגעת לאלף. לא זוכרת מתי שכבתי במיטה בפעם האחרונה, ברגע שאחרי, רוצה לבכות מרוב דיסוננס, ממחשבות וגעגועים ששתולים ברגע המאוד לא נכון, ומתאפקת כל כך להסתיר את זה. ההירדמות שלו היתה בקונטרסט כל כך בוטה למה שהיה לי מתחת לעור. יש בי קול נורא גדול שרוצה ללכת.

עד שישקוט הים

יש מסיבה אצלי בראש ונדמה שלא הוזמנתי. אני מדליקה את הרדיו ומכבה, מנסה להשתלט על יותר מידי מטלות בו זמנית ומאבדת אחיזה בכולן, פותחת יותר מידי חלונות באינטרנט, פותחת יותר מידי חלונות אל הנפש שלי וסוגרת את כולם. ד' ואני עדיין רוקדים. אתמול בבוקר הוא כתב "אני מתחיל להתגעגע". אני גם, רק שפתאום זה נהיה מסובך. זה לא חייב להיות מסובך ובכל זאת, יש את החיים ונדמה שלא לקחתי אותם בחשבון. לרשימת המטלות הלא נגמרת המתוכננת עד לנסיעה נוספו עוד כמה חדשות, לא סבירות בכלל. אני חושבת שהמנחה שלי, בעודו יושב לו מעבר לים בשנת השבתון שלו, משועמם בימים אלו אפילו יותר מהרגיל. יש לו כל מיני רעיונות ורובם לא ישימים ואני משחתת את זמני בלדחות אותם באינטלקט מזויף. ד' שוב בבית החולים ונדמה שהוא תמיד היה שם. כעת נוספו לו כמה בעיות ממשיות שמחייבות אותו ממש להישאר שם במקום לחמוק חרש מהאחיות ולהגיע אלי. מחר אני ואחותי ניסע לטיול בשטח. אני והיא, שלושה ימים, עם שק שינה ואוהל. האדמה חסרה לי, אני צריכה להלך עליה קצת כדי לשאוב קצת איזון. השמש חסרה לי, אני צריכה לבהות בה קצת כדי שינוסו הצללים.