אולי כאן נגמרת דרכי

בסוף הוא התקשר וביקש שנדבר. הזהרתי שאין לי מה לומר, והוא עונה בבטחון שלא אופייני לו שלו דווקא יש מה לומר, שהוא חשב על דברים. הוא הצטרף אלי לקפה במקום שבו עבדתי ודיבר. נאם נאום ארוך מאוד ואני, באיזו התמדה לא מוסברת, התעקשתי לשמור על שתיקה. הוא נראה קצת נסער, כאילו לא פשוט לו לומר את הדברים שבא להגיד, אבל הנסערות שלו לא מצליחה לגעת לי ללב. משהו נסגר אצלי אתמול וכעת הוא ממאן להיפתח בשנית. אחרי זה אנחנו הולכים קצת ברחוב שמוביל אל הבית שלי. ההליכה מקלה עלי ואני מצליחה להגיד אי אילו דברים, אבל הניתוק נוכח עד כאב. אנחנו עוצרים בגן משחקים. אני מתנדנדת והוא נשען על קיר לצידי. אנחנו ממשיכים לדבר או שותקים. הנדנוד מנחם אותי. בסוף אני אומרת לו שאני עולה הביתה לישון. יש הבנה שבשתיקה שהוא לא מוזמן. הוא אומר, אני אתקשר אליך מחר. אני שותקת. הולכים איש איש לדרכו.

רסיסי החלטה נחושים

באיזשהו מקום אני מקווה שיתקשר. מסתכלת על הטלפון מידי פעם, בודקת שאין הודעות. אבל מה אני אגיד לו? אני שואלת את עצמי. הרי בשם ההישרדות כל החלטה שלי מתוגברת באלפי רסיסי החלטה קטנים ונחושים וכולם ביחד חוזרים במקהלה על המוצדקות שבהכרעה. ואולי זה ככה כי ממרחק הזמן והלב רואים דברים שלא נראו קודם, כאילו חיכו לחושך כדי לנצנץ דרכו. ואני מעדיפה אור. לפעמים כל כך מעדיפה עד שקצת חושך נראה לי בלתי נסבל. אני מוותרת על הרבה דברים בגלל הפחד מהחושך ואני לא יודעת איך להסתכל על זה. לא יודעת אם לקטלג את זה תחת טוב או רע, כי אחרי הכל, בתחתית של כל הדברים כולם, אני מרחיקה את עצמי מאכזבות וכאבים עתידיים, רק אולי נסחפתי קצת עם הפולס פוזטיב. בהתקשרות שלי אליו אין הרבה הגיון. זה לא עניין של אגו, שום דבר לא נסגר בטריקת דלת, אבל זה הוא שהטיל ספק, וככזה הוא זה שחייב לנקות אותו, בקול מאוד בטוח ובשכנוע עצמי עמוק. אני לא רוצה ולא יכולה לחיות בתוך ספק תמידי. הספק הוא ההוייה שלו. שלי, מסתבר, היא הצורך בבטחון רגשי. אני מסוגלת לעבוד על דברים אבל לא כשהבסיס מעורער. בחזית האחרת, השיחה עם המנחה האמריקאית הובילה לסגירות אחרונות ולניקוי הערפל. נראה שהיא מבינה טוב יותר מד' למה אני זקוקה ומסוגלת גם להיענות לזה. היא בן אדם מקסים ואני שמחה לעבוד איתה. אני עדיין לא מצליחה לתפוס איך באוקטובר אני כבר לא אהיה כאן. אני והחתול הכתום שלי, שמתהווה להיות, הדבר היציב ביותר בחיי.

הילד בן שלושים. הוא מובטל מעבודה ואהבה

אני יושבת בבית חשוך. מרפרשת על המייל, על הפייסבוק, על הבלוג. העיקר שיקרה משהו. אבל לא קורה. נראה שנגמר עם ד', זה התחיל אתמול בעוד שיחה סתמית על כמה שהוא מרגיש מנותק ומרוחק ועל איך שהוא לא יודע למה לייחס את זה והתגלגל לאיזה מקום שפקע בי מיתר, סתמי באותה המידה. הוא איש מלא ספקות, ד', והספקות האלו מתגלגלים גם אלי ואל הקשר שלנו והתגלגלו גם לאמירה שלי, שאולי אנחנו צריכים לעצור אותנו ושאולי הוא צריך לחפש עד שידע בודאות, כי אני לא מסוגלת להכיל את המקום המבולבל הזה, ואז לשתיקה הארוכה מידי שלו. כשהוא כבר חזר לדבר, זה היה מאוחר מידי, כי השאלה שלי כבר התחלפה באמירה. הוא התמרד נגדה חלושות, ביקש שנמשיך לדבר אחר כך ואני שאלתי מה הטעם. העולם נראה לי סתמי, המאבק על קשר נכון ובריא נראה לי סתמי. הוא מחפש את עצמו, כל כך מחפש, שאני לא מרגישה שיש לי מקום בחיפושים ובאבידות ובניתוקים שיש לו מסיטואציות שנראות לי לכאורה לא מזיקות ושאין לי דרך לחזות כיצד הן יתפתחו בראשו הקודח. לפעמים הוא נראה לי כמו הילד ההוא של אהוד בנאי, שכבר בן שלושים ויש לו חום גבוה והוא מובטל מאהבה ועבודה. אני זקוקה למשהו אחר, מגובש יותר, שאפשר להניח עליו ראש. תמיד אני מוצאת רק כאלו שאי אפשר להישען עליהם. ואולי האי-הישענות כבר מוטבעת בי כה עמוק שאין לי סיכוי לזהות אחד שנשענים עליו או להיות מסוגלת להישען כשאני כבר אפגוש מישהו שאפשר איתו. אני גם זקוקה למשהו דומה לד', באיזה לבל בסיסי מאוד, אבל אין לי כוח להיאבק על זה. אני רוצה שיהיה קל. כרגע אני לא רוצה שיהיה בכלל. אולי רק להתכנס לתוך אוהל המחאה הפנימי שלי, להתנחם במטלות פשוטות כמו להתקלח ולסדר את הארון. כנראה שעוד נדבר, אבל לא היום, לא מחר, כרגע אני צריכה שינה בלי חלומות.

זה היה סיפור של חורף, לא יותר

אני ממשיכה לקרוא את הבלוג של אלף, שמתעדכן משהו כמו ארבע פעמים ביממה. לא למדתי לרסן את הסקרנות שלי עדיין. מידי פעם הוא מזכיר אותי בתור האקסית הנוראה. כלומר, בין סיפור אחד על זיונים לסיפור אחר על זיונים שרקח במוחו הקודח או מזכרונו הרחוק. זה אפילו לא מעליב. העולם הפסיק לאכזב אותי. עבורו ועבור אדון כלום הייתי אהבת חייהם. הבחורה שהם חיכו לה. הדבר המשמעותי הזה שחבל שלא קרה להם קודם, שהפך להם את סדרי העולם. שניהם היו מוכנים לחצות את העולם איתי. כמה אירוני ששניה אחר כך הפכתי להיות המכשפה שטוב שנעלמה מחייהם. הכי אירוני הם הנסיונות של אלף, ממש במקביל לתיאוריו הלא מחמיאים, לחדש איתי את הקשר. האיש הזה נראה לי כל כך ריק פתאום, כמו שאר הסיסמאות שפיזר סביבו. ויותר מריק, לפעמים אני חושדת שהיה שמץ של אמת בחששות שלי שהאיש לא לגמרי מסונכרן עם המציאות. כשאני מספרת את כל זה לשין, הוא אומר לי שלראות בי המכשפה האיומה קטנוני באותה מידה כמו לראות בי את אהבת חייהם, ויש צדק בהקבלה הזו. באופן מפתיע, השיחה הזו מצליחה לפרק ממני את המועקה. אולי אני צריכה להפסיק לצפות מאנשים להיות משהו שאין בכוחם להיות ולהזכיר לעצמי את הדברים שאמרתי אחרי הפרידה מאדון כלום, אנשים מוכרחים לספר לעצמם איזשהו סיפור. אולי הגיע הזמן להתרגל למחשבה שברוב המקרים זה לא יהיה דומה לסיפור שלי.